//פוסט חמישי מתוך הסדרה "כתיבה על כתיבה" //

איתן גרין, שהיה אחד מהמורים שלי לתסריטאות, היה אומר לנו "לכו לבר, לכו לים, לכו לבית קפה – בסופו של דבר אתם צריכים לשבת ולכתוב" שזה במילים אחרות "אתם לא יכולים לברוח מעצמכם".

זה נכון. אתה לא יכול לברוח מעצמך, כתיבה היא לא רק התמודדות של אדם מול עצמו אלא אפילו חפירה בנפש עם סכין במסווה של עט. אבל, יש משמעות גדולה לאיפה אנחנו מתיישבים לכתוב. במיוחד אם אנחנו נמצאים ברגע בו אנחנו בכלל לא רוצים לכתוב.

אם כי ישנם רגעים שאנחנו פשוט חייבים לכתוב את מה שעובר לנו בראש ולא זה יעלם לתמיד, כמו שמסבירה אליזבט גילברט, הסופרת של "לאכול, לאהוב, להתפלל" בהרצאה המעולה שלה בTED. וברגע הזה זה לא ממש משנה איפה ועם מי אנחנו נמצאים, אנחנו נתפוס כל דבר שניתן לכתוב עליו ונשמר את המילים שחולפים לנו בראש טרם יתפוגגו.

אבל ישנם רגעים אחרים של כתיבה ועריכה של טקסט שהם פשוט מתים והגישה אליהם היא כמעט ארכיאולוגית. צריך לחפור, לנקות אבק וחול, לגלות שהפרויקט שעבדנו עליו כל כך הרבה זמן הוא לא דינוזאור אלא סתם חתיכת זבל.

באותם רגעים שווה לקום מהכיסא ולחפש השראה. פיזית. לקום מהכיסא וללכת לחפש השראה. אם זה בית קפה שהישיבה בו מיוחדת עבורך, נוף אהוב, גילוי של סמטה חדשה או אפילו אם מתאפשר ממש מסע למקום חדש, אנשים חדשים, שיחות והתבוננות. עבורי, נסיעות מעוררות השראה כאילו עצם התנועה מפשילה את העולם מנשלו וניתן להתבונן בו מחדש מסתובב בעור טרי.

לצערי, רוב המשרדים לא מעודדים זרימת תודעה כלל. להיפך אפילו, משרדים נבנים ומעוצבים כמו כלובים של בני אדם. "נשים כיסא, כי אדם חייב לשבת, מחשב כי אדם חייב לעבוד מול מחשב, אור, כדי שלא יירדם כמו תוכי וזהו. יש לו את כל התנאים שהוא זקוק להם כדי לעבוד".

מה עם חלל עבודה דינמי? נוף? אור טבעי? פעילות גופנית שמגרה גם את המוח? שינוי סביבתי שמגרה את החושים?

זה מדהים עד כמה אנחנו מנותקים מהטבע ומהתחדשות טבעית. במשרד ובעיר הדבר החדש היחיד שקורה סביבנו הוא פתיחה של איזו חנות חדשה או התחלפות של פרסומת. ניוטון גילה את כוח הכבידה כשתפוח נפל לו על הראש, ארכימדס גילה את חוק הציפה כשהוא התרחץ באמבטיה וכשאתגר קרת יושב במסעדה הוא מפחד שמישהו יבוא וינגוס לו בשניצל.

אדם כותב מתוך הסביבה שלו, משתנה בהתאם להתרחשות סביבו ויוצא מתוך הרגע בו הוא נמצא למסע והמסע יכול להגיע למקומות חדשים ומופלאים אבל בשביל להגיע לשם יש להתחיל איפשהו. ככל שנקודת ההתחלה שלנו תהיה יותר פורה כך יהיה לנו קל יותר לפרוח.

לדעת לזרום כשאנחנו נתקעים. להבין שיש לנו את יכולת הבחירה לצאת מהאקווריום ולהתחיל לשחות בים. להפסיק ולהתחיל מחדש במקום אחר משמע לקחת סיכון ואולי להיכשל. כישלונות זה טוב, כמו שאדם חכם אמר פעם:

“If you’re not prepared to be wrong, you’ll never come up with anything original.” – Ken Robinson

בפוסט הבא על הפחד. האם המעצור בנשק הוא איום או מבחן במיומנות?