// פרק שישי בסדרה "כתיבה על כתיבה" //

אני יכולה להודות שאני מפחדת. שינוי זה מפחיד, הלא נודע, הבלתי צפוי, הספקולציות האינסופיות של מה יהיה אם.

אדם הוא בסך הכול חיה.

המודעות שלנו לא עושה אותנו פחות פגיעים, להיפך, ככל שההבנה שלנו עמוקה יותר כך גם החדירה של הכאב. אנשים יכולים להגיד ״קשה״ אבל מזה הקשה הזה? מילה שנזרקת בהקשרים מטופשים כמו ״קשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים״. איך אפשר לתאר אותו? את ההתמודדות עם משהו שהוא לא רק ההיפך מ"קל", הוא מכיל התמודדות עם סופיות, אובדן, עם התחושה שאין במה לתפוס ובעיקר התמודדות עם הלא נודע.

מה יכול להעביר את התחושה הזו?

סיפור שמייצר הזדהות. סיפור שמחזיק לך ביד לאורך מנהרה חשוכה עד שאתה מגיע לקצה ונשטף באור. אם הסיפור מספיק טוב יחד עם האור מגיע צער שהמסע נגמר ויש רצון לסובב את הגב, לחזור לחשיכה, להישאר עוד קצת במסע.

ככל שהחושך סבוך יותר, המסע יותר אמיתי, יותר נוגע.
מאבק בלא נודע זו מלחמה מתישה. אתה מלכתחילה עייף כי לא ישנת מרוב שדמיינת מה יהיה והלכת הלוך ושוב בכל הדרכים.

ומה יהיה באמת?

תכתוב. מה שמפחיד אותך, מה שתופס אותך, מה שמשאיר אותך ער הוא כנראה חיית טרף מספיק טובה בשביל לנשוך גם אחרים. שווה להאכיל אותה, לגדל אותה, ללמוד מתנועותיה מהי עוצמה.

זה לא פשוט לכתוב מתוך המקום הזה. יש שאומרים שכתיבה היא תרפיה, זה לא תיאור מדויק כי הריפוי מגיע מתוך העצמת הכאב ולהשתמש בדם של הנפש כדיו פוער את הפצעים.

מצד אחד רוב האנשים לא אוהבים כאב, מצד שני כולם רוצים להרגיש.

תשתמשו בעצב שלכם כדי לחדד את הסכין.

"No, I do not weep at the world — I am too busy sharpening my oyster knife" (Zora Neale Hurston)