אתמול, היה המשחק האחרון – גמר מונדיאל 2022 בקטאר, ארגנטינה מול צרפת והפעם בניגוד לפעמים קודמות נסחפתי אחר המשחקים. הרגשתי חובה ממש לצפות בהם במלואם, התרגשתי יחד עם הקהל והשחקנים והרגשתי שזה מחזק אותי, הצפייה, הציפיה והתחושה שאני חלק מעולם שלם שעיניו נתונות לכדור.

ובתוך כל זה לא הפסקתי לחשוב מה ניתן לקחת מכדורגל ובעיקר כדורגל ברמה העולמית לתסריטאות ולמאמצים שלנו כיוצרים לכתוב סדרה, לפתח עלילות ודמויות, לצלוח כתיבה של פרקים ויצירה של מבנה סדרתי חזק ויציב שיחזיק כמה עונות.

1. קבוצה – שחקן כדורגל, לא משנה כמה הוא כוכב (עיין ערך מסי) לא משחק לבד. הוא משחק בקבוצה. הכדור עובר בין כולם, כולם עובדים ביחד למען המטרה המשותפת – להבקיע גול. במקרה שלנו המטרה המשותפת היא לדייק את פיתוח הסדרה או כתיבת התסריט. לגרום לדרמה לעבוד, לרגש, לכבוש את לב הצופים והקוראים, ממש כפי שקבוצת הכדורגל כובשת את השערים. קבוצה זה חשוב גם כשמנצחים וגם כשנכשלים, אפשר להתנחם ביחד, אפשר לחגוג ביחד – בעיקר אתם לא לבד שם על המגרש. יש עם מי לחלוק את המשחק הזה על כל הקשיים ועל כל השמחות שבו.
2. משחק – בסוף כדורגל זה משחק. השחקנים על המגרש לא משנה כמה מנוסים הם, לא משנה בני כמה הם, אם בתחילת הקריירה שלהם או בסופה, הכושר והמיומנות שלהם, הפרשנות של הקריינים כולה נתונה למשחק שגם ילדים יכולים לשחק אותו. במשחק הזה יש חוקים, יש מנצחים ויש מפסידים, הוא מפתיע ובלתי צפוי וזה מה שכיף בו. הכול בו אפשרי והרשות נתונה לכולם. מרדונה או מסי יכולים להגיע מרקע הכי עני שיש ולהגיע להיות הכי עשירים ומפורסמים בעולם. זה מה שמייצר את הסיפור ואת ההזדהות והריגוש. אבל בסוף, כשאני רואה אותם על המגרש רודפים אחר הכדור, מתרסקים אחרי הפסד לעיניי כל העולם – אני נזכרת כמה זה אנושי הרצון הזה לשחק ולנצח במשחק. כתיבה היא גם משחק. לפעמים מרוב שאנחנו רציניים ורוצים למכור את הסדרה או הסרט שלנו, אנחנו שוכחים כמה התחלנו לספר סיפורים כי הם הצחיקו וריגשו אותנו, כמה זה כיף לכתוב נונסנס, להמציא דמויות וסיטואציות או למקסם דברים שקרו לנו במציאות. אם אנחנו מסתכלים על כתיבה כמשחק, זה נהיה הרבה יותר פשוט.
3. אימון – אין שום סיכוי שהשחקנים היו מגיעים לשיאים כאלה אם הם לא היו מתאמנים כל רגע וכל שנייה מהחיים שלהם. אם הם לא היו בכושר שיא. איזה מטורף זה לרוץ ככה במשך 120 דקות ועוד לרוץ במגרש אחר כך בשמחה אחרי הניצחון. איך יש להם כוח? הם מתאמנים. הגוף שלהם רגיל לזה. אם המוח שלנו והידיים שלנו היו מתאמנים כל הזמן בכתיבה, בהמצאה, ביצירה – בין אם יוצא מזה משהו טוב ובין אם לא, היה לנו יותר קל לכתוב למרחקים ארוכים, לייצר נפחים גדולים של סיפור, לזרוק לפח טיוטות שלא עובדות. להמשיך ולכתוב ולעבוד בזה, פשוט בשביל המיומנות והשיפור העצמי.
4. קהל – אין מה לעשות, בתור יוצרים אנחנו תמיד נחפש מישהו שיריע לנו. שיגיד שאנחנו הכי טובים, שהצלחנו, שיש בזה משהו, שזה מיוחד ושונה ומעולה. אני לא אשכח כמה מאבק היה בזמן הקורונה שהקהל יגיע למשחקי הכדורגל כי הקהל הוא חלק קריטי במשחק. זה ממש אקשן וריאקשיין. פעולה ותגובה. אם אין אף אחד שישמע – האם העץ נפל ביער? אם אין אף אחד שיגיב לסיפור, יתרגש ממנו, יתעצבן ממנו, יצחק ממנו – האם הסיפור התממש? התשובה.. ובכן, מה התשובה לדעתכם? אנחנו סוג של קהל לעצמנו, אבל כמובן שזה לא מספיק, אנחנו רוצים להוציא את הסיפורים שלנו לאור ולהביא אותם למסך.

הדרך לשם, לא פשוטה בכלל – אבל אם נסתכל על הכתיבה שלנו כמו משחק ונעזר בקבוצה ובאימון – אולי עוד נגיע לקהל שאנחנו מייחלים לו. אני בכל מקרה, אשמח להיות חלק מהדרך שלכם ולעזור ולדייק את הסדרה להפוך למה שהיא צריכה להיות. אולי עוד ארבע שנים הסדרה שלכם תעלה לאוויר?