במוצאי שבת האחרונים (12.10.25) הוזמנתי להקרנה של הסרט הקצר של מעיין בלך על ג'קי מקייטן ויהודה קיסר "החלטורה האחרונה". ההקרנה הייתה במועדון הביט במסגרת פסטיבל חיפה ואחריה הייתה הופעה של אודי צברי ששיחק את ג'קי, ששר את שיריו האהובים כמו מענטזת ואלינור יחד עם יהודה קיסר על הגיטרה.
היה לי הכבוד להיות עורכת התסריט של הסרט, אני ומעיין נפגשנו פעמים רבות על התקציר, על התסריט עצמו, על הפיצ'ינג שהוא עשה לפיצ'פוינט ירושלים. כל זה היה לפני חמש שנים. הייתי בהריון עם הבת הקטנה שלי ולאחר מכן בחופשת לידה איתה, חלק מהזמן עובדת בזמן שהיא עם בייביסטר. היינו יושבים שעות ולפעמים לקח זמן עד שדייקנו סצנה והידקנו את המהלך כולו.
מעיין היה כל כך מחויב לתהליך. הוא גם כתב וגם ביים את הסרט, קובי מזרחי הפיק. הסיבה שהסרט היה חייב לקרות ושההקרנה הייתה כל כך מרגשת היא בגלל ג'קי מקייטן. מעיין עלה על הבמה ואמר איך כל אמן יודע מה קורה כשהוא מחויב יתר על המידה לחלטורה, בתסריט ובסרט רואים מה ג'קי היה מוכן לעשות כדי להמשיך ולשיר ולהופיע ולעשות שמח, בעוד יהודה קיסר קובע גבול ומדבר איתו על כסף והקרבה אישית ואיך זה פשוט יותר מדיי.
האגדה על אמנים טוטאליים חיה וקיימת.
על פי האגדה או המיתוס הזה אמן יעשה הכול עבור האומנות שלו, הוא יופיע בחינם, הוא יבזה את עצמה, הוא יעשה פרובקציות, הוא יקריב משפחה וחברים – קצת כמו מהמר שמאבד הכול בהימורים. אלו תמיד האמנים הטוטאליים האלה שמתים צעירים, ממנת יתר, תאונות או מחלות ונאשרים צעירים לנצח.
לעיתים הם לא זוכים לתהילה בחיים שלהם אלא רק אחרי מותם.
אומנות טוטאלית היא קונספט שכל אחד מאיתנו הכותבים צריך להתמודד איתו. האם לוותר אחרי כמה שנים שלא הצלחנו להתפרנס מהיצירה שלנו? האם לוותר אחרי שהפרויקט הוגש לכל הקרנות ולא קיבל פיתוח? האם יוצאים לדרך עצמאית? משנים כיוון? האם ממשיכים לכתוב? האם הגענו למצב שאנחנו כבר פתאטיים ומרחמים עלינו או שלהיפך, מי שמביט מהצד, חושב דווקא שאנחנו ראויים להערצה?
אין לי תשובות. אני בעצמי מתמודדת עם השאלות האלה. אבל אני כן יכולה להגיד שסיפורי הצלחה או כישלון של אמנים אחרים הם בסופו של דבר הסיפור שלהם, לא הסיפור שלנו. אנחנו אלו שכותבים את הסיפור שלנו, אנחנו אלה שבוחרים לעשות מה שאנחנו בוחרים לעשות ויוצרים את המציאות שלנו.
כמה מדהים לראות אירוע כזה סולד אאוט וקהל גדול רוקד ושר וחוגג את היצירה של ג'קי מקייטן ושל מעיין בלך. איזה סיפוק. יש בי גאווה אדירה שהיה לי חלק בתוך היצירה הזאת.
אני יודעת כמה קשה לגרום לסיפורים לצאת לאוויר העולם ועוד למסך הגדול או הקטן. בין אם דרך תקציבים מסודרים של קרנות וגופי שידור או בדרך עצמאית. כל דרך היא דרך. זה אחרת עבור כל אחד והסביבה החיצונית משפיעה וגם החיים הפרטיים של כל אחד מאיתנו.
מצאתי דרך לגרום לדברים לקרות ואני מודה שהדבר הכי קשה זה להתמיד וללכת בה. להמשיך ולתרגל אותה. אומנות דורשת מיומנות והתעמלות של כוחות הנפש.
מפגש אחר שהיה לי השבוע, עם מפיק על סדרה שנמצאת בתהליך פיתוח ארוך ומשמעותי מאוד גם גרמה לי לחשוב. הוא אמר שצריך לדבוק כמה שיותר במציאות ולהיזהר לא להפוך את הפרויקט למתוסרט מדיי. זה לא פשוט לקבל ביקורת, אבל ברגע שמצליחים – מבינים המון דברים חשובים מאוד. הקושי בכתיבה, הוא לפעמים הקושי במעבר בין מה שנחווה במציאות לחוויה הבדיונית. כל רגע בתהליך היצירה הכרחי. לפעמים סצנה בדיונית לחלוטין היא המציאות של היצירה, היא מה שצריך כדי ליצור רגע קולנועי או טלוויזיוני אמיתי. אבל איך להפוך אותו לכזה?
כתיבה ושכתוב עד שמגיעים לשם.
הכי חשוב זה לא לוותר. הכי חשוב זה לדבוק ולהמשיך ללכת עד שנשלים את העבודה.
בשבת הקרובה, מתקיים מרתון פיתוח סדרות וכמה יוצרים יקרים יהפכו את הרעיונות שלהם למסמכים. האם תהיה זו ההתחלה של היצירה או הסוף של תהליך ארוך? אין לדעת, אבל היי, איזה כיף לצאת לדרך בהתרגשות ולגלות תוכדי כתיבה.
נשאר מקום אחרון למי שרוצה להצטרף, כדאי לעשות זאת היום! בדצמבר נתחיל סדנה ארוכה יותר ובקרוב גם סדנה לנוער וילדים.
