לא בשביל כתבות בעיתון או אייטמים בחדשות, לא בשביל שיגידו “עדי כל כך מוכשרת”, ולא בשביל שיראו איזה יופי של סדרה או שיר כתבתי.
לא.
אני יוצרת כי אני מרגישה שהיצירה מבקשת לצאת החוצה.
יש בי תחושה עמוקה של שליחות – להביא את האמנות שלי לעולם בדרך הכי טובה שאני יכולה, עם הכלים, הכישרון, היכולות והיח"צ שיש לי.
אני מאמינה בקול שלי.
אני מאמינה שהאמנות שלי יודעת להגיע בדיוק לאנשים שזקוקים לה, גם אם זה קורה לאט, גם אם זה קורה בשקט.
ויש בזה רגעים קסומים:
לפעמים עשר או עשרים שנה אחרי שכתבתי משהו, הוא חוזר אליי דרך אדם אחר ששמע, קרא, ונגע בו.
לפעמים אני עצמי, כקהל, מוצאת נחמה במילים שלי — מילים שנתנו פתאום שם ודיוק לרגש שלא הצלחתי לבטא בזמן אמת.
אני אסירת תודה לכל כך הרבה מוזיקאים, יוצרים ואמנים שגרמו לי להרגיש פחות לבד, ושממשיכים להזכיר לי למה אני עושה את מה שאני עושה.
תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם פותחים את הרדיו ושיר חדש שאף פעם לא שמעתם קודם לכן, נוגע בכם בצורה כל כך עמוקה שאתם חייבים להסתכן ולעשות שזאם תוכדי נהיגה.
תחשבו כמה שנים אותו מוזיקאי, למד, התאמן, קנה כלי נגינה, שעות אולפן, עריכה, מיקס, חברויות עם אמנים אחרים, דחיות ושברונות לב ואף אחד לא בא להופעה, כדי שהוא יוכל לפגוש אותכם בשלוש דקות של שיר.
אז מה זה בשבילכם לשבת שלוש שעות מול דף ריק?
הצטרפו לפיתוח סדרות על פי שיטת האקורדיון ברביעי ה24 לחודש, נהיה ביחד לפחות שנה ונגשים את השליחות שלנו בעולם.
