כשהייתי בת 13 אמא שלי נסעה לחוץ לארץ, לנסיעה עסקית והשאירה לי טלפון סלולרי על המיטה. עכשיו, למה היא עשתה את זה?
כי לא רציתי טלפון סלולרי. אבל היא רצתה שיהיה לי טלפון.
היא רצתה לדעת איפה אני כי אוטובוסים וקניונים התפוצצו לסירוגין באותה תקופה ואני הייתי יוצאת מהבית.
יש לי אותו מספר מגיל שלוש עשרה. תעודת זהות סלולרית קראתי לזה פעם.
הייתה גם כתבה מרתקת שקראתי פעם, אני אנסה למצוא את הלינק ולהכניס לפוסט הזה. על איך זו תקופה מאוד קשה לצאת ולהכיר, כי חברים לשעבר הם אף פעם לא באמת לשעבר. הם תמיד יצוצו בפייסבוק, אינסטגרם, לינקאין…. (השלם מדיה חברתית חדשה כאן).
הבעיה היא כמובן גם מערכות יחסים עם בני אדם בשר ודם, אבל בעיקר מערכת היחסים שיש לי עם הזמן שלי. עם היכולת שלי להתרכז. עם היכולת שלי לעבוד. עם היכולת שלי לכתוב, במיוחד.
כי כשאני ניגשת למחשב, לכתוב את הפוסט הזה. בין אם כתבתי אותו באמת במחשב או לא. אני צריכה להילחם באינסוף הסחות דעת.
אני נמצאת במצב שאין לי נוטיפיקציות על כלום מלבד שיחות טלפון.
ובכל זאת, אני מוצאת את עצמי במלחמה יומיומית, להתחיל משימה, להתמיד במשימה ולסיים אותה, בלי לזלוג לדברים שאינם קשורים.
כולנו יודעים טוב מדיי בשביל לחשוב שזה מקרי. עוקבים אחרינו, מקשיבים לנו, מוכרים לנו את עצמנו כחומר פרסומי, כמוצר אינטיליגציה מלאכותית לעוסה, ערוכה ומנוקדת.
אקט היצירה הוא אקט של התנגדות. אני מצטערת עבור כולנו שנדרשת ממש מלחמה, אבל היי, אם הסיפור שלכם בוער בכם, תלחמו להוציא אותו לאוויר העולם על אף האלגורתמים והפרעת הקשב המובנית. אני פה בשבילכם לעזור לכם לדייק ולגרום לכם, מי שאתם, מה שאתם, מה שאתם רוצים – להפוך לסדרה מעולה.
