אני אתחיל ואכתוב שההבדל העיקרי בין סדרת רשת לסדרה טלוויזיונית הוא בתפיסה. יש נטייה לזלזל יותר בסדרת רשת, לצפות בה כבדרך אגב, לא לפנות את הזמן והפנאי המנטלי שהיינו מפנים לסדרה "רגילה", טלוויזיונית, כזו שפעם אולי היינו יכולים לראות פעם בשבוע בערוץ מסוים והיינו מחכים לה.
היום זה נורא עניין של איפה אני צופה ומה הרגלי הצפייה שלי, עבור קהל היעד של סדרות רשת – גילאי 15-35, גם הצפייה בסדרות הטלוויזיוניות היא דרך הרשת. אז ההבדל הוא בעיקר בתפיסה ועל כן היוצרים צריכים להקדיש יותר תשומת לב לפרטים מסוימים כדי לתפוס את תשומת הלב והנאמנות של הקהל שלהם.
תקציב – לסדרת רשת יש פחות תקציב מסדרת דרמה, הרבה פחות. פרק של סדרת דרמה עולה מאות אלפים, לפעמים אפילו מיליון לפרק בעוד סדרת רשת בדרך כלל ממומנת על ידי היוצרים שלה (ולהם אין כ"כ כסף) ועל כן, לרוב הלוקיישן יהיה אותו לוקיישן או כמה לוקיישנים מצומצמים.
יהיו 2-3 דמויות קבועות ומעטות וחיסכון בכל מה שקשור להפקה. דווקא בגלל זה, לדעתי, הכוח של התסריט הוא זה שבא לידי ביטוי פה, ככל שהתסריט יהיה מדויק יותר, הקצב מהיר יותר, הביטים תכופים יותר, כך ניתן יהיה למקסם את הפוטנציאל של הסדרה ולתפוס את הצופה.
אורך הפרקים – הפרקים של סדרת רשת קצרים יותר, משום שהצפייה בה היא כדרך אגב. על כן כדאי לכתוב את הפרקים קצת כמו סיטקום או סרט קצר מאוד שיש בו אירוע אחד מרכזי והאירוע הזה מוביל את העלילה של הפרק והכול קורה סביבו. משהו מדויק, מקומי, בלי יותר מדיי השתלשלות עלילתית.
פריים – תדמיינו שצופים בפרק שלכם במסך קטן של הטלפון ועל כן עדיף ללכת על יותר קלוז אפ-ים ופחות לונג שוט, מבחינת תאורה עדיף לצלם סצנות יום ולא לילה, שהפריים לא יהיה חשוך מדיי, כך שניתן יהיה להבין את ההתרחשות גם אם אני צופה בסצנות בזמן שאני נוסעת באוטובוס, יושבת לצד החלון.
סאונד – יש מצב שהצופים שלכם יצפו בסדרה ללא סאונד בכלל, אז כדאי להקפיד על כתוביות ושניתן יהיה להבין מה קורה גם אם אין לי אוזניות לראות את הפרק, מה שצריך לתפוס אותי זה הוויז'ואל ושהוויז'ואל יתפוס מספיק גם אם הוא לא נתמך בסאונד. אם זה יהיה מספיק מעניין, אני מאמינה שהצופים יחזרו שוב לפרק ויצפו בו גם עם אוזניות, אבל הרגע שבו הצופים נכנסים לפרק עצמו – שוב, זה בדרך כלל תוך כדי שעושים משהו אחר.
דרך טובה לחשוב על סדרת רשת היא כמו על פרסומת, חשוב שהיא תתפוס את העין, את תשומת הלב, כי יש בה משהו ייחודי ומעניין, אולי מצחיק, אולי דרמטי מאוד, אולי זו הדרך שבה הדמויות נעות על המסך. הבמאים של הסדרה שאני כתבתי הגיעו מעולם הפרסום והסרטים הקצרים ואני חושבת שבכך טמונה ההצלחה של הסדרה.
מספר דמיות וארקים – ממליצה להתמקד בדמות אחת מרכזית ובארק שלה. אין הרבה זמן להתחבר לכמה דמויות, עדיף שההזדהות והסקרנות של הצופים יהיו מספיק חזקים כדי שימשיכו ויזכרו את הדמות הראשית מאשר שיתפזרו על כמה דמויות שלא יספיקו להתפתח כל אחת בפרק הזמן הקצר של הפרק.
באזז – יש משהו בחופש של הרשת, בעצמאות של הסדרה שדורש שתהיה קצת משוגעת, ייחודית, בולטת, אפשר לעשות את זה מצחיק, פרודי, מוזר מאוד, נונסנס. השיווק של הסדרה הוא חלק מהותי בהצלחה שלה, היוצרים צריכים להיות המקדמים של הסדרה ברשת, ככל שיש יותר אנשים מעורבים שיכולים לקדם, מה טוב. מומלץ גם לפנות לאנשים אישית, "להיטפל" על איזה נושא חם שעומד על סדר היום או אולי לעסוק בנושא שאתם מבינים בו וקשורים אליו באופן אישי.
תדירות ועקביות – עדיף שכל הפרקים של העונה יהיו מוכנים ברגע שאתם מתחילים להעלות אותם לאוויר, כך שתוכלו לשמור על תדירות ועקביות. למשל פרק יעלה כל יום ראשון בעשר בבוקר, לא משנה מה קורה. כשרואים את הסדרה שלכם שוב ושוב צפה בפיד, כשרואים שזה משהו קבוע, שמדברים על זה, אז זה כבר יוצר עניין וסקרנות, אפילו ברמה של לראות רק על מה מדובר.
שיתוף פעולה – אנחנו חיים במן תקופה כזו שיש ציפייה שתצליחו לעשות את הכול לבד – הכתיבה, הבימוי, המשחק, העריכה, הקידום ברשתות החברתיות… אבל, אני לא חושבת שזה נכון לצפות מעצמכם לעשות הכול. להיפך, עדיף לשתף פעולה. אחרי שכותבים, לקרוא את התסריט יחד עם יוצרים אחרים, לשמוע איך זה נשמע בקול, לשכתב ביחד, להפיק ביחד. זה גם עושה את כל התהליך ליותר כייפי ופחות בודד. וגם מאוד עוזר אחר כך בהפצה של הפרויקט.
סדרות רשת יכולות להיות מקפצה אדירה ליוצרים צעירים, אם זאת, עדיף לא לרוץ לצלם את הדראפט הראשון אלא להיות בטוחים קודם שהתסריט מדויק ועובד. זה עדיף מאשר לגלות את זה בחדר העריכה או ברגע שכבר העלינו את הפרק לאוויר.
לא בטוחים אם מה שכתבתם עובד או לא? רוצים לעשות את התסריטים חדים יותר, אבל לא יודעים איך? שיטת האקורדיון מותאמת גם לסדרות רשת! ואתם מוזמנים ליצור איתי קשר בכדי לקבל ייעוץ, עריכת תסריט וליווי של הפרויקט.
