לפעמים, בתוך השטף הפסיכי של האירועים, מתחשק לי לעצור ולהתאבל. לא על מלחמה, לא על אסון טבע, אלא על רגע תרבותי שנעלם מתחת לרעש. כולם עסוקים בשאלה מה יקרה אם נטפליקס תקנה את HBO — מהלך שמנותח במונחים של שווי שוק, סינרגיה וקטלוגים — אבל כמעט אף אחד לא שואל מה זה אומר מבחינה תרבותית. מי עוצר רגע לבכות על זה ש־HBO נמכרת?
עבורי זה לא עניין נוסטלגי. היה לי חלום למכור סדרה ל־HBO, חלום שנשען על הבנה עמוקה של מה שהמותג הזה סימל: מקום שמוכן להשקיע ביצירה שלא מתחנפת, שלא רודפת אלגוריתם, שלא חייבת לדבר אל כולם כדי להיות משמעותית. חלום כזה לא מת פשוט כי טבלה אקסלית הוכיחה שהוא פחות יעיל. והוא בטח לא מוכן למכור את עצמו לנטפליקס.
מכירת סדרה לנטפליקס איננה סמל סטטוס. אין בה הבטחה לאיכות, ואין בה אמירה. כפי שאמר לנו פיליפ חיים בחדר הכותבים של Blackpills, נטפליקס היא סופרמרקט. לא כקללה — כעובדה. מקום שמציע הכול, לכולם, כל הזמן, במחזוריות שמוחקת היררכיות של ערך. Blackpills הייתה מכולת; נטפליקס היא רשת ענק. ואם נמשיך את המטפורה, HBO לא הייתה חנות — היא הייתה מוסד תרבותי. מעין מסעדת שף ציבורית, כזו שמחליטה מה נכנס לתפריט לא לפי כמות הסועדים אלא לפי תפיסת עולם.
הבעיה איננה בנטפליקס, אלא בהיעלמות של אלטרנטיבה. ברגע שכל השוק מאמץ את אותה לוגיקה של נפח, דאטה ומהירות, נעלם המקום שבו איכות היא עמדה פוליטית. HBO ייצגה תפיסה שלפיה תרבות יכולה להיות איטית, בוחרת, אליטיסטית במובן החיובי של המילה — כזו שמסרבת להתנצל על כך שלא כולם היעד שלה. זה לא עניין של טעם, אלא של כוח: מי מחליט מה נחשב ראוי להפקה, למימון, לזמן מסך.
כש־HBO נטמעת בלוגיקה של הסופרמרקט, לא רק חלום אישי שלי מתערער, אלא מרחב שלם של דמיון תרבותי. האפשרות להאמין שיש בית שמוכן להמר על יוצרים ולא רק על מודלים. שהסטטוס נובע מבחירה, לא מחשיפה. לכן יש כאן מקום לאבל על ההבנה שהשוק שוב ניצח את הרעיון שתרבות יכולה להתקיים גם מחוץ לו.
