מסכים הם חלק מהעולם שבו הילדים שלנו גדלים. השאלה כבר מזמן לא אם הם יהיו מול מסך, אלא איך אנחנו, כהורים, יכולים ללוות את זה בצורה בריאה, רגועה ומודעת — בלי פחדים מיותרים ובלי מאבקי כוח. הנה שלוש הצעות פשוטות שעושות הבדל גדול.

1. מגדירים זמן — ועומדים בו

הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא הגדרת זמן ברורה. שעה, שעתיים, ואפילו שלוש שעות — כן, גם שלוש שעות יכולות להיות זמן הגיוני, תלוי בגיל ובנסיבות. מה שחשוב הוא לא המספר עצמו, אלא העקביות.

שימו שעון מעורר. כשהזמן נגמר והשעון מצלצל — המסך נסגר. אם הילד לא סוגר, אתם סוגרים בשבילו. בלי כעס, בלי נאומים. פשוט גבול ברור.

אפשר גם להכניס גמישות חכמה: אם פרק עומד להסתיים או שתוכנית נגמרת, אפשר להציע לעצור עכשיו, ואת הזמן שנשאר להוסיף למחר או לפעם הבאה. ואם מבקשים “עוד קצת זמן” — פותחים שעון ואומרים: אוקיי, עוד עשר דקות, אבל עשר הדקות האלה יורדות מזמן המסך של מחר. ככה הילד לומד לנהל זמן, ולא רק להתווכח עליו.

2. יושבים איתם — אפילו לכמה דקות

לא צריך לצפות איתם שעה שלמה. חמש או עשר דקות זה מספיק. שבו לידם, תראו על מה הם צופים, ותנסו לשאול שאלות פשוטות, בהתאם לגיל ולילד:
על מה התוכנית הזאת? מי הדמות הראשית? מה קרה בפרק הזה? מה אהבת? מה לא אהבת? מה הצחיק אותך? מה עניין אותך?

ברגע שאתם מגלים עניין, המסך מפסיק להיות משהו סודי או מנותק. הוא הופך לנושא לשיחה, למשהו שאפשר לחשוב עליו יחד, ולא רק לצרוך אותו לבד.

3. מתייחסים לזה כזמן של למידה וכיף

נסו להימנע מהגישה של מורת רוח מתמדת: “אתה כל הזמן במסך”, “לך תעשה משהו יצירתי”, “למה זה תמיד טלוויזיה”. המסר הזה מייצר מתח, אשמה ומאבק — לא למידה.

מסכים הם חלק מהעולם. הם דרך להיחשף לתרבויות, לשפות, לסיפורים, למדינות אחרות, וגם פשוט ליהנות. ככל שתתייחסו לזמן מסך בצורה חיובית, רגועה וסקרנית יותר — כך יהיה סביבו פחות מתח, ופחות צורך למרוד או להיסגר.

בסוף, זה לא רק עניין של כמה זמן הילד מול מסך, אלא איך אנחנו נמצאים שם איתו.

ואגב, זה רלוונטי גם עבורנו המבוגרים או מי שלא קורא את הפוסט הזה. שימו לעצמכם טיימר. תשאלו את עצמכם שאלות, תתייחסו ל"התמכרות" שלכם למסך, לבינדג' כזמן שהוא זמן למידה וזמן של כיף וזמן עם עצמכם. תטפחו מודעות עצמית ולא הלקאה עצמית ותראו איך היצירתיות והכתיבה תזרום הרבה יותר.

אשמח לייעץ ולעזור, השאירו פרטים באתר ונדבר.