אני לא בנאדם דתי, אבל כן גדלתי בבית מסורתי ואני עושה דברים מסוימים עבור אותה מסורת בה גדלתי; כמו לא לערבב בשר וחלב, לא לעבוד בשבת, להשתדל כן לעשות קידוש ולהדליק נרות. לחגוג את החגים ולזכור תמיד שהסיבות למסורת הן קרבה והפרדה בין חול לקודש ושיש בזה הגיון.

אבל, הבית בו גדלתי היה גם בית פרסי. שוב ושוב סיפורים על אירן, על היופי ועל המסורת האיראנית שהיא למעשה מבוססת על חגים זרתוסטרים ומדיי פעם גם את המסורות הללו אני חוגגת – אם בארוחת נורוז או בסיפור אגדה ששמעתי בתור ילדה, אם בארוחת פרסית שאני מבשלת או בקפיצה מעל מדורות.

אני אפרט בעניין הזה.

שבוע לפניי ראש השנה הזרתוסטרי – נורוז, שחל באופן מסורתי ביום הראשון של האביב. חשוב לציין שגם ביהדות, ראש השנה חל ביום הראשון של האביב וביום הראשון של הסתיו, כך שלמעשה, יש קורלציה בין הדתות.

אז שבוע לפניי ראש השנה הזרתוסטרי – חוגגים חג שנקרא "השלישי האחרון של החורף" Chaharshanbe Suri, ממש ליטרלי, היום השלישי האחרון של החורף הוא חג בו מתכנסים משפחה וחברים ברחוב ומדליקים שיחים קטנים כך שיש רצף של מדורות מעליהן קופצים – כולם – ילדים, זקנים, כולם ואומרים את המשפט הבא –

אני נותן לאש את הצהוב של החולי ולוקח ממנה את האדום של החיות.

שוב ושוב בכל קפיצה מעל מדורה וקופצים מעל כמה שיותר מדורות כדי שהתפילה תחלחל ושהשנה החדשה תהיה בריאה וחזקה ומלאה בכוחות וכל מה שה שהשתבש שנה שעברה מושלך.

מזכיר קצת את התשליך שלנו לים, רק שפה יש אש.

אז,
החלום שלי הוא לקיים את החג הזה. תמיד מצאתי את הסיפור הזה מקסים ואני מחפשת מקום בקרבת חיפה שניתן להדליק בו מדורות בלי שמכבי האש יכבו אותנו.

מוזמנים לבוא.
עם גיטרה או מפוחית.
מוזמנים להמליץ לי על מקום.

חג שמח ושבת שלום.
וTuesday, March 14, 2023.