תסריטאות טובה כמו כל אומנות טובה מבוססת על רגש. קודם כל רגש. קודם כל היצירה הזו שאתם רוצים ליצור מנסה להעביר רגש מאוד מסוים וספציפי.
ואני לא מדברת על "אהבה" או "עצב" או "פרידה" אלא על התחושה הזו שאין לה שם עדיין, על אירוע דרמטי בין הדמויות לבין הצופה, שצופה ומרגיש – הוא מבין על מה אתם כותבים. זה נוגע בו עמוק.
איך עושים את זה?
ובכן תסריטאות טובה היא משהו שנכתב עליו לא מעט. פה בבלוג, בספרים, בפודקסטים, בתסריטים עצמם כמובן. מניחה שראיתם וקראתם והרגשתם את הדבר הזה שאני מדברת עליו בעצמכם ולא, לא הייתם מגיעים לפוסט הזה.
התחושה הזו חמקמקה. אני חושבת שזה אולי הדבר הכי קשה בכתיבה. להמשיך ולהחזיק ברגש הזה עד שמצליחים להפוך אותו לתסריט, לרגע קולנועי או טלוויזיוני. עד שלוכדים את הפרפר הזה וממסמרים אותו למסגרת, סליחה על המטפורה הסדיסטית.
הדרך לשם לא פשוטה.
ויש לי עצה אחת בנושא – תבחרו שיר שילווה אתכם.
שיר שההקשבה לו מייצרת את אותו רגש שאתם מנסים ללכוד בכתיבה.
זה יעזור לכם להחזיר את הפוקוס אחרי הפסקות ארוכות. זה יעזור לכם לשוב ולהיזכר למה יצאתם למסע הזה של הכתיבה.
ואולי יום יבוא ואותה מנגינה תהיה פס הקול של הסדרה או של הסרט שאתם כותבים.
ואולי הדמות שלכם תשיר או תצטט שורה מהשיר.
מזה השיר הזה?
ולמה דווקא הוא גורם לכם להרגיש ככה?
התשובות לשאלות הללו יכולות מאוד להיות ההתחלה של הצהרת הכוונות שלכם.
מוזמנים להיעזר בי כדי להשלים את ההצעה כולה, סדנה חדשה בפתח ועוד הרבה הפתעות אקורדיוניסטיות שוות.
