כשמשהו נמצא לך מול העיניים כל הזמן אתם כבר לא רואים אותו.
אתם אשכרה צריכים למסע ארוך, קשה, רחוק מכל מה שמוכר לכם, מכל מה שאתם אוהבים, מכל מה שנוח – כדי לשוב לאותו מקום בדיוק ולראות מחדש, את אותו הדבר שהיה לכם כל הזמן מול העיניים.
זו התמצית של סטוריטלינג.
תמיד מדברים על מסעות גדולים, אבל מה אם נדפקה לכם האצבע הקטנה בפינה של השידה?
מה עם נכנסתם בארון פתוח ונשברו לכם המשקפיים?
זה יכול להיות משהו קטן.
לפניי שנייה המשקפיים שלכם לא היו שבורים, לפניי שנייה לא כאבה לכם האצבע הקטנה. אולי אפילו שכחתם שיש לכם אצבע קטנה? למה היא חשובה בכלל?
לשיווי משקל.
אתם יכולים לקחת כמובן מאליו את החברים שלכם ואז לקבל טלפון שהם בבית חולים, לקחת כמובן מאליו את העבודה שלכם ואז לגלות שיש קיצוצים.
כל כך הרבה אנחנו לוקחים כמובן מאליו.
משעמם לנו.
אנחנו חושבים על סיפור, אנחנו חושבים על אקשן.
אבל סיפור, רוב הפעמים אלו הרגעים השקטים האלה שאריאל מביטה בנסיך שלה וכל יצורי האגם שרים להם להתנשק כבר. כי אם הם יתנשקו הקונפליקט יפתר. אריאל תזכה חזרה בקול שלה וגם בנסיך. אבל אורסולה לא תיתן לזה לקרות. לולא המאבק, לולא טביעתו של הנסיך במצולות, לולא אריאל הייתה מסכנת את חייה להציל אותו והוא בהתאמה היה מסכן את חייו כדי להציל אותה – האהבה ביניהם לא הייתה הסוף הטוב שכולנו מייחלים לו.
זה היה קל מדיי ועבור דברים קלים, אנחנו לא אוהבים לעבוד קשה.
עכשיו שאלה אחרת – אתם אוהבים לעבוד לבד?
זה מצליח לכם? אתם מצליחים לעבוד בוואקום?
בלי תכנית? בלי מסגרת, בלי משימות שוטפות מה צריך להגיש, בלי דד ליין?
אני מניחה שלא.
אז שיטת האקורדיון ממשיכה לדאוג לכם. בתקופה הקרובה יש לנו כיתות אמן באקסלרטור קולנוע עצמאי. יש תכנית ליווי אישית שנתית, המשך עבודה בעריכת תסריט אחד על אחד וגם ספיד דייטינג יוצרים שעליו ארחיב הרבה בתקופה הקרובה, אבל בינתיים שווה פשוט להירשם כדי שלא תפספסו.
