לעיתים אנחנו מפסיקים לכתוב, מפסיקים ליצור ואז הדרך חזרה לטיוטות ולפרויקטים שנזנחו היא קשה הרבה יותר מהתחלה חדשה. אבל, האם באמת אפשר להפסיק כשהיצירה היא משהו שאנחנו זקוקים שיתמשש, ממש כחלק מהקיום שלנו בעולם הזה?
אני מקנאה לעיתים קרובות באנשים שאין בהם אין הצורך הזה ליצור. "הלוואי ולא הייתי צריכה את ליצור משהו יש מאין כדי להרגיש שאני קיימת" אני חושבת ואז אני נתקלת באיזו פיסת אומנות במרחב הציבורי, שיר שגורם לי לעצור ולחשוב ולשוב אליו. שורה שנכתבה בספר, בסושיאל מדיה, אפילו משהו שכתבתי אני ואני נזכרת למה זה כל כך חשוב ליצור.
זה לא בשביל הקהל, זה לא בשביל תהילה, זה בשביל לחדד את עצמנו. זה הופך להיות יותר ויותר קשה כשהאינטליגנציה המלאכותית הולכת ומשתכללת ועושה את זה לקל כל כך ליצור.
אבל אסור לוותר, כשאני מרגישה תקועה אני חוזרת למחברת ולעט, לדף חלק. אני מנסה לצאת מהבית, אני חוזרת למוזיקה שיצרה אצלי השראה מלכתחילה.
לא לוותר, זה כבר להיות בפעילות, כבר להתנגד למחשבות שאין טעם והכול אבוד ואין סיכוי. יש סיכוי והסיכוי הזה עומד כנגד אוקיינוס שלם, גלים גבוהים שגרמו לי בעבר לשחרר אחיזה. אחר כך צריך לשחות ולחפש את הקצה הזה, עדיף לא לאבד אחיזה. עדיף לא להפסיק לכתוב. עדיף, אם אפשר לשבת כל יום אפילו עשר דקות ולהמשיך לחשוב איך אפשר לגרום לסדרה הזאת להתמשש.
אצלי לפחות, עד שהסדרה עולה למסך היא לא מפסיקה לפעום ולחזור ולבקש להיכתב.
אין זמן טוב יותר מעכשיו.
תשאלו את עצמם – למה הסדרה הזו כל כך חשובה? למה חשוב שאתם תצרו אותה? ותתחילו משם.
להמשך הדרך ולעזרה בכל שלב, אני פה.
