אחד הדברים הכי קשים זה להיפרד מטקסט שכתבנו.
תחילה צריך להיפרד מהפנטזיה שיש לנו על הטקסט הזה. כל עוד הוא עוד לא על הדף וחי בדמיון שלנו, הוא יכול להיות מדהים וסוחף ומהמם, ברגע שאנחנו מתחילים לכתוב אותו, אז גם מתחילות הבעיות והפתרון הכי קל הוא פשוט להשאיר אותו בדמיון ולהיאחז בתירוץ שאין עכשיו זמן ואין עכשיו השראה ואנחנו לא מספיק בZONE.
אני כותבת לא מעט על נפח עבודה שנדרש עבור סדרה ומוצאת שזה ממש עקב האכילס עבור רבים, כי אחרי שכתבו הרבה על הסדרה הם לא רוצים לזרוק את מה שהם כתבו וגם מאידך יש את החשש הזה להתחיל לכתוב מלכתחילה ואז להיות במצב שצריך לזרוק את מה שנכתב כי זה לא מספיק טוב וצריך לשכתב את הכול.
אבל זאת העבודה. לכתוב ולזרוק.
כל התסריטאים העובדים שאני מכירה כותבים וזורקים בקלות. מייצרים טקסטים חדשים מהר. איך הם עושים את זה? משחררים מהאגו ולא מחשבים כמה דפים וכמה מילים הם כותבים, נותנים לזה לזרום.
מעט מאוד ממה שנכתוב יגיע לאינשהו. הטיוטות האלו הן הכביש שהמכונית שלנו נוסעת עליו. הכביש לא יגיע לשום מקום אם הוא לא יהיה בנוי. לא תצליחו לחבר בין הנקודות של המהלכים אם לא תנסו ותתנו להם לרוץ ובעיקר לא תצליחו להשתפר בכתיבה.
לכתוב זה שריר שכל הזמן צריך להפעיל כדי שזה יהיה קל יותר בהמשך.
אז צריך לכתוב ולזרוק, צריך לנסות ולזרוק את הטיוטות שלא עובדות בקלות, מהר יותר, בלי להיקשר יותר מדיי – ככל שניקשר, ככה זה יגרום לנו לשקוע ולא יאפשר את המשך התנועה ההכרחית כדי להגיע אל מה שכן עובד.
ואם אתם מרגישים שאתם נעים בלופים ולא מצליחים לראות מה יהיה נכון ועובד עבורכם, מוזמנים בכיף להתייעץ!
