המשכתי לצפות בבית הקלפים גם אחרי שהקלטתי את הפרק האחרון לפודקסט. המוטיבציה שלי הייתה להבין מה גרם לסדרה הזאת לעשות היסטוריה פעמיים. קודם כל בתור הסדרה הראשונה שעלתה לנטפליקס במלואה והכניסה לחיינו את מושג הבינדג' ולחיי התסריטאים והצופים את השינוי העצום הזה.
ושנית כל אחת הסדרות הראשונות שעברו שיפט רציני אחרי שהכוכב הראשי שלהם הואשם בתקיפה מינית.
בעת הקלטת הפודקסט צפיתי מחדש ב-2 העונות הראשונות ואתמול השלמתי את השלישית, אחרי השלישית הסדרה דיי מתפרקת, אבל עד אותה נקודה, בעיניי לפחות מדובר ביצירת מופת חזקה גם כעבור עשור.
הדבר העצוב הוא שתסריטאים לא הרוויחו יותר מהשינוי שהסדרה הזו יצרה, ממש להיפך.
קשה לנו לשים לב לזה, אבל האינטרנט שהפך לחלק בלתי נפרד מחיינו בשנות התשעים-אלפיים, עבר ממקום שיש בו "הכול", שהזהות שלנו אנונימית וזמן השהייה שלנו בו מוגבל – לחלק בלתי נפרד מאיך שאנחנו חושבים על העולם. איך שאנחנו מגבשים דעה. איך שאנחנו מקבלים החלטות. מה אנחנו יודעים, מה אחרים יודעים, מה פופולארי.
אפילו מי החברים שלנו. מה הקשרים המקצועיים שלנו. מה ההיסטוריה שלנו.
הדבר הזה נקשר לטעם שלנו בסדרות, במוזיקה, בחדשות והתוכן כולו בחינם.
המשמעות של זה היא שמי שיוצר את התוכן לא מקבל תשלום על העבודה שלו.
הבינדג' האינסופי בו אנחנו מצויים מטשטש את ההבדל בין עיקר לתפל.
לא נתפס בעיניי שתסריטאים בכירים בארצות הברית לא סוגרים את החודש. שובתים. מכניסים את התעשייה כולה לכאוס והכול בגלל שהמשמעות של בינדג' וצפייה אונליין היא שיוצר מקבל כסף על המכירה של היצירה ולא על מספר צפיות.
נטפליקס וגם דיסני פלוס וגם כל שאר גופי השידור שמשדרים אונליין, מנסים ליצור ספריית תוכן כמה שיותר עשירה כדי שתשלמו מנוי, אבל המנוי הזה המחיר שלו מלכתחילה מאוד נמוך יחסית לכמה שאנחנו היינו משלמים פעם על כבלים (או עדיין למי שמנוי על יס והוט) וכמובן אותו מנוי יקר יחסית למחיר שאנחנו לא משלמים כלל על כל התוכן החינמי שיש בטיקטוק, יוטיוב, פיראטי ושות'.
ספוטיפיי הוכיחו שהמעבר בין פיראטיות למנוי בתשלום למעשה לא היה משתלם לרוב היוצרים (ודיברתי על זה קצת בפרק עם עומר מוסקוביץ' – פרק 32). הפלטפורמות האלה כמו ספוטיפיי, כמו נטפליקס ושות' מציעים לנו תוכן איכותי ומתחדש וגם ממשק מאוד נוח. אנחנו גם משלמים אבל גם תורמים את עצמנו לתוכן שיווקי ומעקב מתמיד.
אבל שוב מי שמייצר את התוכן לא מרוויח.
כן אפשר להתפרנס מהופעות, הרצאות, פגישות אחד על אחד, עריכות. אבל להתפרנס מהיצירה שלנו זה משהו שהולך ונהיה קשה עד בלתי אפשרי וזה לא מובן מאליו.
כי אפשר להגיד "היי, בחרת להיות תסריטאית, שחקנית, במאית וואטאבר זו בעיה שלך, כולם יודעים שלא מתפרנסים מזה". אבל זה ממש לא נכון. תלכו לכל סופרמרקט, לכל חנות בגדים, לכל מותג ותראו שהם מקשרים את עצמם לשיר שהפך ללהיט, לדמות כמו מיני מאוס או פיטר פן. זה לא בא משום מקום – הזכויות על הדמויות ועל היצירות הללו שייכות למישהו.
והמחיר כדי לגרום ליצירות הללו להגיע לקהל ולהגיע להפקה ראויה הוא ביזיון של היוצרים. למה שצפייה תהיה בחינם? למה האזנה למוזיקה היא בחינם? מי מרוויח כסף מהפרסומות? לא אנחנו.
האינטרנט נשלט היום על ידי מטה (פייסבוק, וואטאפ, אינסטגרם), גוגל (יוטיוב, אנדרואיד), שחקן חדש אבל לא כ"כ חדש ומעניין זה טיקטוק כי זו חברה סינית וארצות הברית הזמינו את המנכ"ל שלה כדי לדון האם טיקטוק מרגל אחרי אזרחי ארצות הברית דרך האפליקציה.
שימו לב שטיקטוק מנסים למצב את עצמם כתוכן איכותי על ידי שת"פ עם פסטיבלים נחשבים בעולם.
איפה זה שם אותנו? אנחנו נאלצים שוב ושוב ושוב לעבוד בחינם במשך שנים.
כל החיים שלנו אולי. לא פעם ולא פעמיים אנחנו שומעים על יוצרים בכירים, שהיצירות שלהן הפכו לקאנון והם מתו בחוסר כל, הידרדרו לסמים, איבדו כל מה שהיה להם.
האם האיגודים באמת נלחמים על היכולת של יוצרים להתפרנס בכבוד?
האם האיגודים באמת נלחמים על הזדמנויות שוות בקרב יוצרים צעירים להשיג עבודה ראשונה תואמת לכישורים שלהם גם בלי קשרים? נטו על סמך הכישרון שלהם?
הריי על זה התאגיד קם. על זה הפגנו כשערוץ 11 פורק. אבל כבר שנים יש סחבת נוראית וההזדמנויות של יוצרים הולכות ומצטמצמות.
מאידך, אין שום סיבה שנצטרך תמיכה מגוף משדר, אם אנחנו מסוגלים להשקיע ביצירה של עצמנו, לשתף פעולה וליצור קשר אחת עם השני כדי לייצר יצירה ראויה שתוצג בפסטיבלים ואף תימכר לגופי שידור.
במקרה הזה כל זכויות היוצרים נשארות אצלנו.
הרווחים נשארים אצלנו. ההחלטה נשארת אצלנו.
המודל חייב להשתנות.
זו אולי משימה גדולה עבור אדם אחד אבל אני רוצה לשנות את השיטה.
התחלתי ללמד את שיטת האקורדיון, מתודה שהיא פרי הפיתוח המקורי שלי, שמעוגן בזכויות יוצרים, אחרי שנפגעתי אנושות ביצירת הסדרה הראשונה שלי. הסדרה עצמה הצליחה מעל לכל החלומות הכי פרועים שלי, אבל נאלצתי לוותר על כל הזכויות שלי לצורך כך. אם לא הייתי מוותרת, לא הייתה הפקה ולא שיווק וקידום.
זה מחיר שאני לא מצטערת עליו לרגע, קיבלתי גושפנקא שאני יודעת לכתוב סדרה ועוד סדרה טובה ואני אומרת לכל מי שמגיע אליי שהמטרה שלי היא לעזור להם למצוא את הדרך שלהם. את הדיאנאיי הייחודי של הסדרה שלהם, אני נותנת כלים אבל לא מקבלת החלטות ולא לוקחת חלק ביצירה עצמה. רק בליווי. רק במסגרת. רק בדרכים להאיץ את התהליך ואחרי כל השנים והמאמצים אם יש משהו שאני גאה בו זה שיוצרים שליוויתי חוזרים ורוצים שנעבוד יחד שוב. הם מקבלים כוח, גם אם זה ללכת להירשם בבית ספר לקולנוע או לעשות תואר שני, גם אם זה לצאת בהפקה עצמאית או להחליט להוציא את היצירה שלהם כספר או בלוג.
אני רוצה שתחשבו על הרעיונות שלכם כמו סטרטאפ. כי זה מה שזה. אני רוצה שתחשבו על עצמכם כיזמים ותהיו פוליטיקאים, כי כל דבר שמעורב בו כסף הוא פוליטי. אתם צריכים לשמור על היצירות שלכם ולגרום להם לצאת לאוויר העולם אבל לא במחיר שהן לא יהיו שלכם יותר. לא במחיר שהן לא יהיו רווחיות.
איך עושים את זה בדיוק?
כמה יוזמות שניתן לקחת בהן חלק בתקופה הקרובה.
אירוע ספיד דייטינג יוצרי קולנוע / טלוויזיה / רשת בתל אביב. האירוע יתקיים ביום רביעי ה-7.6.23, בשעה 19:00. תנאי סף לרישום הוא שליחת קו"ח + תקציר של 100 מילה. האירוע יהיה בתשלום ומספר המקומות מוגבל. קישור לרישום ופרטים נוספים.
ניתן גם לשלוח לי מייל עם הצעה לסדרה או סרט כדי להתחיל ליווי ולהצטרף לתכנית שנתית עד מאי שנה הבאה וביחד נעמיד מטרות ותזכו גם במשוב שלי וגם בקבוצה ודיון.
קשה לחיות במציאות הישראלית, אבל התגמול הוא שאנחנו באמת מסוגלת לנתב את הקונפליקטים האלה לסיפורים ייחודיים שרק אנחנו יכולים לכתוב, לפתח וגם לשווק. הדרך לשם לא קלה, פיתוח סדרה הוא נושא מורכב ואני פה כדי לפשט את הדרך.
אם למדתי משהו מבית הקלפים זה שהכול מאוד שברירי ומאוד אפשרי. עוצמה אדירה היא לעיתים היכולת להביע חולשה ואמפתיה.
אם אתם אוהבים את הפוסט הזה ואת הפעילות של שיטת האקורדיון בכלל אשמח לתרומה בפטריון.
ככל שיהיו יותר תורמים ככה אוכל לתת יותר "בחינם".
תודה וקפה חם במזגן לכולם מול כתיבה פורה ומשובחת.
