הבת שלי בת שנה וקצת ולאחרונה אני מנסה להרגיל אותה לאכול מצלחת ולא ישירות מהמגש של כיסא האוכל שלה. בהתחלה היא הייתה משחקת עם הצלחת והופכת אותה, אבל לאחרונה היא ממש אוכלת ממנה וזה משמח אותי.
במהלך הסופ"ש היינו אצל אימא שלי ונתתי לה לאכול מצלחת זכוכית, כי זה מה שהיה בנמצא, היא אכלה את כל ארוחת הבוקר עד הסוף ואז רק אחרי שהיא סיימה העיפה את הצלחת על הרצפה והצלחת התנפצה לאינספור חלקיקים.
כמובן שהוצאנו מטאטא ויעה לאסוף את הכול ואז גם עברנו על כל הרצפה עם שואב אבק, אבל בכל זאת, לאורך כל היום מצאנו חלקי זכוכית רחוקים מאוד מהשולחן.
אתם בטח מכירים את הסיטואציה, עד שזכוכית נשברת ומפזרת על הרצפה שברים חדים ומסוכנים, קצת שכחנו ממה היא עשויה.
ככה זה עובד גם עם סיפורים.
רק כשאנחנו שוברים אותם, כלומר משכתבים ועורכים אותם – רק אז אנחנו מבינים על מה הם באמת ומה "החומר" שמרכיב אותם ויעשה אותם שלמים.
סיפור, בניגוד לכוס או צלחת, רק הופך להיות יציב ואמין יותר בכל פעם שהוא נשבר לרסיסים.
ואני יכולה להבין את הפחד מלקחת יצירה שנראית כבר שלמה או לפחות שאתם השלמתם את העבודה עליה ולשבור את המבנה ולבדוק אם זה בכלל עובד, לכן אני תמיד מזהירה יוצרים כשאני עובדת איתם או שנכנסים לסדנה – שהעבודה שעשו על פרקים או מתווה עונתי, הדברים שכתבו עד כה, עתידים להשתנות במהלך הפיתוח.
חשוב שתהיו מסוגלים לשחרר ולחשוב על היצירה שלכם מנקודת מבט חדשה – בלי לשבור, אי אפשר לתקן.
זה קשה בטירוף, אבל אחרי שאספתם את השברים מהרצפה והתחלתם בתהליך הבנייה וההדבקה מחדש, תמצאו שהחלקים משלימים זה את זה ובסוף היצירה תהיה שלמה יותר לפניי "שנשברה" בפעם הראשונה.
שמעתי על אמן שממליץ להעביר את האצבע על שברי זכוכית אחרי שהיא נשברת כדי להרגיש את הייחודיות של החפץ עצמו, אני לא ממליצה לכם לדמם כדי לכתוב, אבל אני מבינה מאיפה זה בא. להיות בתוך התהליך, להרגיש את החומר שממנו אתם יוצרים זה לא רק חלק מתהליך היצירה – זו היצירה עצמה.
ואם אתם מרגישים שאתם לא מצליחים לחבר את החלקים, מוזמנים ליצור קשר, נוכל להרכיב את הפאזל ביחד.
