מוקדש לאן הדר, תודה על הבקשה.
ועכשיו, אומר מאיר אריאל, הוא יצחק אותה. על המיטה הענקית שלו. שרה צחקה כשהמלאכים אמרו לה שיוולד לה בן ולכן קראה לו יצחק. צחוק, חברים, צחוק. בצחוק יש הרבה אמת.
פרק הפיילוט של קורדרוי נגמר בצחוק. כן אריק ברמן שמשחק את עידו, הנמסיס של הגיבורה דניאל, רק "צחק" כששאל "מה הוא עוד לא ראה לך את הציצים?" כשנפתחה בפניו וסיפרה לו למה כל כך קשה לה להגיש מועמדות לתפקיד UI.
היא למדה בעצמה ולא ידעה כלום כשניגשה לראיון עבודה וקיבלה את העבודה הנוכחית שלה, בחברת היי טק שנראית כמו אחת שכל אחד היה שמח לעבוד בה. יש הפי אוור ומגישים שם פונדו, מזכיר קצת את המערכון של ברקוני.
ובכן, היא רוצה שייקחו אותה ברצינות וכל האופי ה"דפוק" שלה או ה"מיני", איך שהיא אומרת לגברים בפרצוף שאין לה כוח שיכעסו עליה או שדני רופ משעמם. זה נובע מתוך איזו אמת, איזה רצון לחתור לאמת ולהגיש אותה לבנאדם כדי לעמוד על אופיו האמיתי.
הגיבורה שלנו דניאל, מאוד מזכירה את ג'וסלין של איידול והאנה מגירלז. זו הבחורה פוסט מי טו, שלא שמה זין מה חושבים עליה, שהיא סבבה לגמרי להיות מינית בדרכה ולא לרצות אף אחד בדרך, אבל עדיין איכשהו מתאהבת בדוש ונותן לו לדרוך עליה.
כי הפרק בעצם מסתיים באירוע מחולל. האירוע המחולל שיניע את המנגנון הסדרתי של קורדרוי זו מערכת היחסים בין דניאל, שהולכת על הגבול יש שיגידו, ועידו הדוש האולטימטיבי ש"רק צחק" ו"לא אל תלכי ככה" ו"לא התכוונתי". המייצג של הגבר ה"לא מבין", חבר בז'אנר "בסוף אף אחד לא יתחיל איתכן".
נעשה שנייה ריברס להתחלה. אבל אני יחזור לנקודה הזו, כי אנחנו חושבת שהיא סופר קריטית. קראתי לא מעט ביקורות על קורדרוי ועל חאנשי ובזמנו גם מטומטמת. אני מאמינה שהקהל הרחב עוד מעכל את המהפכה הפמיניסטית. עוד מתקשה להבין שנשים אינן דיכוטומיה ואישה יכולה להתנהג איך שהיא רוצה מינית או בצורה כנה ועדיין לצפות שייקחו אותה ברצינות. כן, כי אנחנו בנות אדם, לא חפצים. הפתעה.
תחילת הפרק דניאל בטינדר מוציאה את דני רופ לדייט ביום הולדת שלו. כל ההתחלה זה דיאלוג באמת גאוני שדני לא מפסיק לדבר, הוא מספר לה שהרג זקנה בשוגג וקופסת השימורים שלה ניפצה לו את השמשה והנה 12 שנה אחר כך, אולי הוא כבר לא בשלילה. אחר כך הוא שואל "אני משעמם אותך", אומרת לו "כן, קצת."
היא גורמת לו להגיד לה "תשארי דניאל" ואז מובילה אותו לשלישייה עם חברה שלה במסיבה, הם מגיעים לבית של דני עם עידו, בחור רנדומלי במסיבה שהיא מאלצת להסיע אותם הביתה. אותו עידו שישפיל אותה בסוף הפרק.
"כל דבר בעולם הוא על סקס חוץ מסקס" אומר אנדרווד בפרק פיילוט של בית הקלפים (אפשר לשמוע את הניתוח המלא בפודקסט ואף לצפות בו ביוטיוב) ובאמת הסקס מתרחש מאוד ברקע בקורדרוי. כן, ליאור היפייפיה בעירום מרומז שוכבת עם דני וגם את דניאל עצמה רואים לא פעם בצורה חשופה. אבל זה לא העיקר, הריי העיקר הוא העירום הנפשי. הדיאלוג הבלתי פוסק על שליטה. מי שולט במי?
אפשר להגיד דניאל וליאור מזעזעות. איך הן משחקות בגברים? פעם הן הולכות לבית של גבר זר ומובילות אחד אחר לשלישייה ופעם נעלבות עד עמקי נשמתן ממשפט שאחד מהם אומר. אבל! מי שאומר את זה, לא מבין אינטרקציה אנושית בסיסית.
כשאת צוחקת – את מאשרת משהו. איזו אמת, איזה פאנץ' שנוגע בך עמוק. עכשיו הוא יצחק אותה על המיטה הענקית שלו והוא אחד העצובים בעיר. תצחיק אותם מאיפה שכואב, היה משפט תלוי בחדר הכותבים של החמישייה הקאמרית. זה נכון, אפשר הריי לכאוב ביחד ולצחוק ביחד אבל היי, אתם יודעים מה אי אפשר? להגיד שמשהו היה בצחוק כשבאופן ברור אף אחד לא צחק ובאופן ברור מאוד האישה מולך נפגעה עד עמקי נשמתה.
דניאל אשכרה מתחילה לבכות בסוף הפרק מול עידו וצורחת עליו תן לי לצאת. למה? כי הוא כלא אותה לפינה. הטקסט והסאבטקסט משתלבים יפה כל כך לאורך כל הפרק, הקצב מעולה והביקורת חדה ואיכשהו עדיין כל האווירה עושה לנו נעים. אולי כי כולם כ"כ יפים ושנונים?
אין ספק שדיאלוג ומשחק טוב זה כלי חשוב. קובי ניב שהיה מורה שלי לתסריטאות אמר לנו פעם בפסטליכסט (האולם המרכזי של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב) שאנחנו מזדהים עם גיבורים כי הם יפים. אני לא חושבת שהוא צודק, אבל כן – כיף לראות אנשים יפים על המסך. אתם יודעים מה עוד יותר כיף לראות? אנשים אמיתיים אומרים אמת.
לפעמים זה אפילו גורם לנו לצחוק מאיפה שכואב.
רוצים גם ללמוד איך לכתוב ולהוציא לפועל את הפיילוט שלכם? יום ראשון הקרוב ההרשמה למרתון לפיילוט בפנתר נסגרת. מבטיחה שאדבר על הכול.
