הצלחתי לצפות בקארטה קיד, הגרסא המחודשת של נטפליקס ואני מרגישה שזה לא מובן מאליו. קודם כל כי הסרט הקלאסי היה אחד האהובים עליי ואני לא אוהבת שמחדשים קלסיקות.
שנית כל, לצפות היום בשעתיים בלי הפרעות, בלי טלפון כדי לנתח את הסרט באופן דרמטורגי מלא, זו משימה לא פשוטה. אנחנו חיים בתקופה של המון הסחות דעת.
עד כדי כך שנטפליקס עצמם מרדדים את התכנים שהם מעלים לפלטפורמה שלהם כדי שהצופים יוכלו ליהנות מהם במקביל לצפייה במסך הטלפון או האייפד ביד שלהם. מה שנקרא second screen.
אבל בעברי התאמנתי באומנות לחימה ואני מוצאת הרבה מאוד קורלציה בין אימון באומנות לחימה לפיתוח סדרות.
אני לא יודעת אם יצא לכם להרגיש ריקנות אחרי שהלכתם לאימון במכון כושר. הגוף עשה את שלו. אבל הנפש? האם למדתם משהו תוכדי פעולה רפיטטיבית על אותן תנועות? האם הרגשם "אוף מתי זה נגמר?"
האם חשבתם לעצמכם שאתם לא רוצים לחזור לאימון או בכלל להתחיל, בגלל שזה כל כך משעמם?
ככה אני הרגשתי גם בנוגע ללימודים בבית הספר למשל, רק חיכיתי שזה ייגמר.
לא פעם גם כשהלכתי לסדנאות כתיבה או סדנאות בתסריטאות או פיתוח אישי. הרגשתי שתמיד אומרים את אותם דברים שאני כבר יודעת ומתוך אולי שלוש שעות, למדתי אולי משפט אחד חדש שלקחתי איתי מכל החוויה.
לא ככה בקארטה קיד.
הסצנות שם יפות. חכמות. נוגעות ללב. יש שם רגעים מיוחדים ואמיתיים על ילד שחור שמגיע לסין. הוא לבד, הוא שונה. הוא סובל מבריונות. אין לו חברים והנערה שהוא מחבב והיחידה שאולי יכולה להיות חברה עבורו – היא הסיבה שהוא חוטף מכות מהבריון המקומי.
ואלו לא סתם מכות. זה קונג פו. זה פירוטכניקה של מכות. זה אתלטיקה. זה פליקלקים באוויר. אם חשבתם שלצפות בילד חמוד חוטף מכות זה קשה, נסו לצפות בזה בהילוך איטי (מה נסגר איתכם נטפליקס?).
אז עם העריכה לא תמיד הסכמתי. אבל התוכן מעולה. קודם כל זו קלאסיקה. יש לנו גיבור, הוא נמצא במצוקה, הוא יוצא למסע להתנקם בחבר'ה האלה שהרביצו לו. הוא ילמד קונג פו ויכסח אותם בטורניר של קונג פו.
יש לו מנטור, איש אחזקה. המנטור תמיד הוא מישהו שלא יכול כבר להילחם במקום הגיבור. במקרה שלנו אותו מנטור יש לו סוד, שהפעם מהסיבה שאני רוצה שתלכו ותצפו בסרט, לא אספר לכם מה הסוד הזה.. אבל הסוד שלו קשור לכאב ברור למדיי של הגיבור שלנו, שאיבד את אבא שלו.
אנחנו לא יודעים איך הוא איבד את אבא שלו, אבל אנחנו כן יודעים שהוא בן 12 ושהוא איבד את אבא שלו כשהוא היה בן 9 בסצנת פתיחה יפה מאוד שהוא מסתכל על דופן המשקוף של הדירה שהוא עומד לעזוב. ככה אנחנו לומדים עליו, על החיים שלו. על כך שהוא חי עם אמא והם משפחה חד הורית.
האם לא דמות משמעותית, לצערי. בכלל הדמויות הנשיות בסרט הזה לא מקבלות קול כמעט, חוץ מאמא של… חברה של… אבל נניח לזה, לעת עתה.
קארטה קיד הבא שתהיה גיבורה בסדר?
יש בסרט הרבה משפטים חשובים כמו שהדרך היא מה שחשוב. הדרך של קונג פו היא דרך של שלום, לא מלחמה. הכוח האמיתי של הלוחם הוא לרוקן את התודעה שלו ולשקף את הסביבה שלו כמו מים.
בסופו של דבר, ככה הגיבור שלנו מנצח.
ואיך זה קשור לפיתוח סדרות?
ובכן, סדרה היא התפתחות, היא למידה. עולם הסדרה למשל הוא מרכיב שכולו עוסק בלמידה. בחוקים ובשבירה של החוקים. המנגנון הסדרתי שנולד מתוך האירוע המחולל של הסדרה – הוא כלי שתמיד יצור קונפליקט. אנחנו תמיד רוצים לדעת מה הדבר הבא, אנחנו תמיד בהסתבכות.
אז סרט הוא סרט ולא הייתי יוצרת ממנו סדרה.
אבל אם הייתי צריכה לקחת את הקונפליקט של ילד שמתמודד עם בריונות, היו הרבה דרכים להתמודדות עם המצב הזה ואפשר לראות אותן בילד חרא ובפה גדול למשל. אפילו בחינוך מיני.
אז על מה הסדרה שלכם?
