על פניו זה סיפור סינדרלה קלאסי. דיסני הרי אוהבים סיפורים כאלה: יצור שנחשב נחות, דחוי, כזה שלא אמור “להצליח”, עם פוטנציאל אדיר שמטפס מלמטה — במקרה הזה ממש מהביוב — אל הפסגה.

אבל בעיניי, מה שממש מיוחד ברטטוי הוא לא רק המסלול הזה מלמטה למעלה, אלא המשפט שחוזר בו שוב ושוב:

anyone can cook — כל אחד יכול לבשל.

ופה הסרט עושה משהו שסינדרלה אף פעם לא עשתה.

הוא לא מדבר רק על גורל, על נסיכה שמסתתרת בפנים ומחכה שיגלו אותה, אלא על קשרים. על חיבורים. על למידה הדדית.

סינדרלה חונכה להיות עדינה, נחמדה, סבלנית. רמי, לעומת זאת, חונך בדיוק להפך: להיות מגעיל, לגנוב, לפחד מבני אדם, לפעול לפי אינסטינקטים של חולדה. והסרט לא מתעלם מזה — הוא שם את זה על השולחן.

הקסם קורה דווקא כשהוא הולך נגד הטבע שלו. דרך הבישול, דרך שיתוף פעולה, דרך הבחירה לא להישאר בתוך התפקיד שהעולם והמשפחה ייעדו לו, רמי מצליח להתחבר לבני אדם ולעשות משהו שאף חולדה לפניו לא עשתה.

הוא לא נהיה בן אדם. הוא לא מפסיק להיות חולדה. אבל הוא כן מוצא שפה משותפת.

ובשבילי, זה הלב של רטטוי: לא רק סיפור על מי שמצליח, אלא סיפור על האפשרות לגשר, ללמוד, וליצור משהו יפה יחד — גם כשזה נראה בלתי אפשרי.