כבר בתור ילדה הייתה לי נטייה כזאת לשוטט. לצאת מהבית, לעלות על אוטובוס, ולהגיע לאנשהו. עם טלפון, בלי טלפון. עם ארנק, בלי ארנק. לא מתוך בריחה, אלא דווקא כחלופה לכל הדרכים האחרות שבהן ניסיתי להתמודד עם חוסר שקט: לשבת בבית ולכסוס ציפורניים, לא לישון, לשתות עוד קפה ועוד קפה, לעשות ספורט באינטנסיביות, לעבוד בלי סוף.

עם השנים הבנתי שזו לא הייתה עצלנות ולא חוסר משמעת, אלא שיטה. בתסריטאות יש אובססיה לפעולה: לכתוב כל יום, להזיז עלילה, לפתור בעיות, לסגור מערכה. אבל לפני כל זה יש שלב אחר, שקט יותר, חמקמק יותר – שלב ההקשבה. מי אמר ששוטטות היא לא עבודה? מי קבע שבטלה איננה חלק מתהליך היצירה?

כשאני משוטטת אני לא מנסה לייצר רעיונות בכוח. אני מקשיבה. לרחוב, לקצב, לשיחות אקראיות, למבטים, אבל בעיקר לעצמי. אני מפנה מקום לדברים לעלות מעצמם. בתסריט טוב הדברים החשובים באמת לא נאמרים ישר; הם מצטברים, נרמזים, עובדים מתחת לפני השטח. כך גם במוח של כותבת. דווקא כשאני מפסיקה “לעבוד”, התת־מודע מתחיל לעבוד בשבילי – הזיכרון, הרגש, השאלה שעדיין אין לה ניסוח.

השוטטות דורשת נוכחות, אומץ ופתיחות. זה לא לברוח, אלא להסכים להיות. להיות בלי יעד ברור, בלי פתרון מיידי, בלי תשובה. וזה קשה. קשה להתבונן באמת. אבל זה גם פואטי, והכרחי. יש רגע שבו צריך לחזור לשולחן הכתיבה, למבנה הדרמטי, לדמויות ולעלילה. אבל בלי השוטטות שקודמת לזה, אין באמת למה לחזור.

אולי לא נכון לקרוא לזה שוטטות. אולי אני פשוט מוציאה את המחשבות שלי לטיול, וכשהן חוזרות המוח שלי מתפנה. ובתסריטאות, כמו בחיים, לפעמים הדרך המדויקת ביותר להגיע לאנשהו היא להסכים, לרגע, לא לדעת לאן.

בקרוב ייפתח מועד חדש למרתון שלושה ימים של שיטת האקורדיון, הוא יכלול גם שוטטות ושרטוט דמויות מתוך חוויה וגם יוגה! מוזמנים לכתוב לי ולקבל 25% על הרשמה מוקדמת.