כחלק מהתחקיר לכתיבה של אהבה ראשונה. נכנסתי לרשת חברתית שהוקמה אי אז בעשור הראשון של שנות האלפיים של פדופילים. פדופילים שמוגדרים על ידי עצמם "אוהבי ילדים". כי מי שאוהב ילד לווא דווקא פוגע בילד, הטענה הייתה שהם צריכים לתמוך אחד בשני, בצורה אנונימית ומקבלת, כי בואנה נדפקו עם וואחד נטייה מינית שאין לה שום פתרון מלבד פגיעה.

לטענתם הם יכולים לאהוב ילדים בלי לפגוע בהם, בלי לצרוך פורנוגרפיה או לייצר שום קשר בעייתי. הם יודעים מה האימפקט או מה הAFFECT של פגיעה כזו.

אז כל מה שהם רוצים זה מקום שבו יוכלו לדבר, להרגיש נורמליים. להיות מוכלים. אם לא בפרהסיה או בקרב המשפחה והחברים שלהם, אז לפחות באופן אנונימי ברשת.

מנהל האתר, בחור בן 19. בצבא. הסכים לדבר איתי בצ'אט, הסכים להכניס אותי לפורום הסודי שלהם. הדברים שהוא אמר לי, דפקו לי את המוח.

אמרתי לו, מתי גילית שאתה נמשך לילדים? אמר לי גיל 14, קלטתי שאני מתבגר אבל נמשך לילדים בני 10 עד 14. אמרתי לו, אז תגיד, אתה בן 14 הילד בן 14, למה לא עשית משהו? אמר לי, כי לא משנה מה אני אעשה יהפכו את זה אחר כך לפגיעה אנושה. בין אם בין הילד שאני רוצה, בינו לבין עצמו, הוא ירגיש רע ופגוע אחר כך. בין אם מה יגידו. לא, אני בחיים לא אגע באף ילד.

אמרתי לו, איך אתה חי? מה, אף פעם לא תבטא את האהבה שלך? אמר לי, אני אוהב ילדים. אני באמת אוהב אותם. אני עובד איתם, הם חשובים לי. אני עובד בתור מדריך ומאוהב בילד בן עשר. אני בחיים לא אעשה שום דבר שיפגע בו. כי זה יפגע בי. זה יפגע במי שאני רוצה להיות.

בחור בן 19. שאת שמו האמיתי אני לא יודעת וכל קשר איתו, היה כתובת שלא קיימת יותר.

רציתי להגיד לו שכתבתי עבורו סדרה. רציתי להגיד לו שנלחמתי עבור הסיפור שלו מלחמת חורמה בגברים בני 50 שלא מבינים מה הקונפליקט – סיפור אהבה בין ילדה בת 12 לנער בן 17. לא, רק אם הוא יהיה בן 18 זה יהיה פלילי.

באמת? למה כי ככה כתוב בחוק?

נער בן 19 שהקים אתר שלם כדי לתמוך באנשים כמוהו. אימא לנערה שהבינה שהיא פדופילית וחיפשה באתר הזה תמיכה. כל הפרופילים של כולם, תמונות של ילדים.

זה מחליא? זו המציאות.

אחד מתוך אלף נולד עם נטייה מינית דפוקה, נמשך לילדים. בנים ובנים מתחת לגיל 6, 1 מתוך 5 יפגעו מינית. 80% מהם על ידי מישהו שמטפל בהם. הורה, חבר של ההורים, חבר לגן, גננת, מטפלת, בייביסטר.

לא רוצה לחשוף פה כמה אנשים באים אליי ומספרים לי טראומות על התעללות מינית ממושכת בילדות. מפיקים שפגשתי, אנשי טיפול, זרים ברחוב, מיילים, נשים שבאות לסדנה שלי.

זה לא נגמר.

אני רוצה שזה יגמר.

שאני אגיד שכואב לי הלב, שכואב לי האגו שבלקפילס חנקו את השקת אהבה ראשונה שהייתה אמורה להיות אחרי הזכייה שלנו בסרייס מניה ב-2018? שלא נעשה שום יחצ ישראלי לסדרה? ברור שכואב. כל הזכויות שלהם.

אבל אתם יודעים מה? כואב לי יותר על הילדים. הגדולים והקטנים, על הסבל הבלתי נתפס שחי במחשכים. על המפלצת האיומה בינינו – המשפט שנמצא על הפוסטר מעל הפרצוף של מרצדס וזאק. שאני כתבתי, אבל שם היוצרת, שם התסריטאית לא חשוב כמו שמם של הבמאים, נכון?

כואב לי על הילדה בת ה-12 שנתנה משחק מופתי ולא זכתה לבמה הראויה לה.
CLEO FRASER
כואב על על שני במאים מוכשרים בטירוף שעשו עבודת בימוי מדהימה, שהבינו בדיוק למה התכוונתי כשכתבתי, כי וואלה בעת הצילומים בדיוק ילדתי את הבן הראשון שלי ואחר כך הייתי עסוקה בהנקה וטיפול בו.
כואב לי על מפיקה מדהימה שהזיזה הרים וגבעות כדי שהסדרה הזו תתממש morgane le moine
כואב לי על לבנה חכים שהתעקשה עליי. עליי שהיא לא הכירה, עליי רק כי היא אהבה את הכתיבה שלי.
כואב לי על דן רונן ודין מוסקוביץ שעבדו איתי על הבייבל, וכתבו איתי את הטריטמנט של הפרקים ולא זכו לכתוב איתי את הפרקים עצמם כי היה כל כך חשוב לחסוך שציוו עליי לכתוב סדרה שלמה באנגלית תוך חודשיים תוך כדי שאני בהריון מתקדם, קשה.
הרבה כאב יש בתעשייה הזו, במציאות הזו אבל אני באמת – באמת מאמינה שיש לי אישית תפקיד חשוב להביא אור לחשיכה הזו. גם אם זה יוצא מהכיס שלי, גם אם זה נראה משוגע לאנשים מסוימים.

כי את מרצדס האמתית לא הצלחתי להציל. ורגשות האשם לא נותנים לי מנוח.

ההרשמה לאסקלטור קולנועי חיפאי עצמאי ממשיכה בכל הכוח. במפגש הראשון אדבר על סדרות רשת, אקרין סדרות רשת מכל העולם שעלו לגמר בסרייס מניה ואקרין את הסדרה שלי. אדבר על הכול בפירוט ואסביר איך עושים את זה.

איך בכל זאת, למרות הכול, עם קרן, בלי קרן, עם גוף משדר, בלי גוף משדר, עם קול קורא, בלי קורא קורא, עם דמוקרטיה, בלי דמוקרטיה. עושים שינוי. כי אנחנו צעירים ויפים ומגיע לנו.

וחיפה גם יפה. תבואו.

נותרו עשרה מקומות בלבד.

לינק לרכישה של Excelerator קולנוע עצמאי חיפאי – מנוי 6 חודשים מתשרי https://mrng.to/fm4DXtab8R