להיות משוררת, לא היה בתכנון. כשהייתי קטנה רציתי לשיר. מז'תומרת רציתי? שרתי! כל הילדים שרים, אף ילד.ה לא חושב.ת לעצמה וואו אני לא יכולה לשיר, אני לא יודעת לשיר, אני מזייפת. לא.

זה משהו שאמרו לי כל פעם ששרתי בקול ובהמון גאווה דרך אגב. אמרו לי שאני מזייפת. גם כשהייתי רוקדת אמרו לי שאני לא מזיזה את האגן כמו שצריך, שאני רוקדת מוזר. אז הפסקתי לשיר והפסקתי לרקוד.

אבל המשכתי לכתוב. המשכתי לבטא את עצמי באמצעות מילים. במחברות, על הכתב וזה דווקא צבר אהדה יפה עוד מגיל צעיר מאוד. ממש מהרגע שהתחלתי לכתוב, אז המשכתי. זה היה הקטע שלי. לכתוב.

והמשכתי לאהוב במה. רציתי לביים אבל לא ידעתי מזה בימוי ורצו שאני אשחק בתיאטרון או מול המצלמה, אז שיחקתי. שיחקתי טוב. אבל תמיד הרגשתי שמשחק זה לתת למישהו אחר להשתמש בגוף שלך לרעיונות שלו וזה היה לי קשה.

בכתיבה תמיד הרגשתי שיש לי הכי הרבה שליטה.

אני חושבת גם שהשנים הוכיחו לי שאם משהו כתוב טוב ומדויק. אף אחד לא יכול לשנות את השורות או מילה ממה שנכתב, למרות שכולם רוצים. כי המילים נבנות אחת על גביי השנייה כמו מגדל יציב וטוב. אם תוציא או תשנה משהו – המגדל ייפול.

אני אוהבת את הפער בין איך שאני נראית לבין מה שיש לי להגיד. אני אוהבת את זה שאנשים שלא מכירים אותי חושבים שהקרב הזה הולך להיות קל או שאין פה קרב בכלל.

זה משהו שלקחתי מעולם של אומנות לחימה.

במשך שנים התאמנתי על ספיגה, על טכניקה, על משמעת, על הדרך הנכונה להתגונן, לתקוף. על קרב מרובה יריבים. זה נתן לי המון כלים להתמודדות עם החיים, עם אנשים בלתי צפויים, עם קושי.

כשאת בקרב, את לבד מול היריב שלך.

אף אחד לא יעזור לך אם הוא נתן לך בעיטה חזקה למפתח לב ואת לא יכולה לנשום ואת חוטפת התקף חרדה על המזרן.

את צריכה לתפקד.

ובאותה נשימה – כשאת צריכה לכתוב פרק שכולו פגיעה מינית בילדה קטנה בת 12 עם הידיעה שיש ילדה בת 12 שמשחקת את הסצנה שאת כותבת ושיש ילד בן 18 שמשחק את הפוגע והם שניהם בסיטואציה פעם ראשונה וכמה שהם יהיו עטופים בהורים, במאים, כל מה שצריך…. זו עדיין סצנה מאוד קשה.

אני איתם כשאני כותבת.
אני איתם במשחק הזה, או שאולי יותר נכון להגיד קרב.
אני איתם כשהם מקריבים את הגוף שלהם עבור הרעיונות שלי.

וזה חזק.
וזה דורש רמה מאוד גבוהה של דיוק, של מוסר, של משמעת.