לשבת ולכתוב את הסדרה או הסרט שלכם כן.
אני אגלה לכם סוד – זה כיף לקבל תקציב פיתוח כי אנחנו מקבלים "אישור" מבחוץ שהטקסט שלנו טוב, אבל חובת ההוכחה עדיין עלינו.
אחרי שה"היי" מהזכייה חולפת, אנחנו נשארים מול הדף הריק. אנחנו נשארים מול הדד ליין. אנחנו נשארים עם כל הרעיונות בתוך הראש והקושי לעשות סדר.
זה קצת כמו לכתוב דוקטורט או תזה.
כיף להגיד "אני כותבת סדרה" או אני כותבת תזה או דוקטורט, הכתיבה עצמה? יכולה להיות עינוי.
למה היא עינוי? כי הפער בין איפה שאנחנו נמצאים עכשיו – עם כל הרצונות שלנו להצליח, עם התמונה בראש שלנו על השטיח האדום, עם הסדרה על המסך וכולם פעורי עיניים באולם חשוך בוכים וצוחקים עם הדמויות שלנו – כל זה, רחוק עכשיו וחובת ההוכחה עלינו.
לא להתייאש בנקודה הזאת. לא עכשיו לפניי שקיבלתם תקציב פיתוח ולא אחרי שקיבלתם אותו.
היי, מי שקורא את הפוסט הזה – לא להתייאש, בסדר? כולם מרגישים ככה. התסריטאים המנוסים ביותר, התסריטאים שכותבים בפעם הראשונה. זה תמיד ככה. גם אצל סופרים ואצל משוררים ואצל כותבי נאומים.
אבל המשמעות של כתיבה היא לא סבל.
המשמעות של כתיבה היא לתת מילים לתחושות, לרגשות, לחוויות הקשות והיפות והעמוקות ביותר בנפש האדם.
אני לא כותבת כדי להתפרנס מזה, כתבתי את זה כמה פעמים בפוסטים שונים ומשונים, הסיפוק מגיע מלגעת באנשים. הסיפוק מגיע אפילו רק עבור עצמי כשאני נתקלת בטקסט שכתבתי או יצירה שיצאה לאוויר העולם ונותנת מילים לאיך שאני מרגישה כאן ועכשיו.
משהו תקוע בפנים ואתם רוצים לחלץ את התחושה הזאת וכשתצליחו לדייק את זה – זו ההרגשה הכי טובה שיש. זו הסיבה שאתם כותבים את הסדרה הזאת וזאת הסיבה שפיתחתי את שיטת האקורדיון, להדליק עבורכם מסלול טיסה בדרך ליעד שנדמה קצת רחוק וחשוך כרגע.
