יש רגע כזה, לכל מי שכותב סדרות,שבו הרעיון מרגיש מושלם בראש —אבל ברגע שמתחילים לפתח,הכול מתפזר. פתאום יש יותר מדי דמויות.יותר מדי עונות.יותר מדי כיוונים.והחזון

הצלחתי לצפות בקארטה קיד, הגרסא המחודשת של נטפליקס ואני מרגישה שזה לא מובן מאליו. קודם כל כי הסרט הקלאסי היה אחד האהובים עליי ואני לא

על פניו זה סיפור סינדרלה קלאסי. דיסני הרי אוהבים סיפורים כאלה: יצור שנחשב נחות, דחוי, כזה שלא אמור “להצליח”, עם פוטנציאל אדיר שמטפס מלמטה —

אני עושה את הדבר הזה שאני עושה כבר הרבה זמן. אז כמובן שהיה לי פנאי לשאול אם אני עושה את הדבר הנכון, אם אני מובילה

יש רגע כזה, שאני מכירה טוב מדי, שבו אני מתיישבת לכתוב – ושום דבר לא עובד. אני מול הדף, או המחשב, והכול מרגיש סגור ואני

כבר בתור ילדה הייתה לי נטייה כזאת לשוטט. לצאת מהבית, לעלות על אוטובוס, ולהגיע לאנשהו. עם טלפון, בלי טלפון. עם ארנק, בלי ארנק. לא מתוך

מסכים הם חלק מהעולם שבו הילדים שלנו גדלים. השאלה כבר מזמן לא אם הם יהיו מול מסך, אלא איך אנחנו, כהורים, יכולים ללוות את זה

לפעמים, בתוך השטף הפסיכי של האירועים, מתחשק לי לעצור ולהתאבל. לא על מלחמה, לא על אסון טבע, אלא על רגע תרבותי שנעלם מתחת לרעש. כולם