נטשתי לאחרונה את ההרגל שלי בשלוש השנים האחרונות לעלות לפחות פוסט אחד לפייסבוק ובמקביל לבלוג באתר שלי לפחות פעם בשבוע. הסיבה לכך היא שהתחלתי להתעמק יותר בשיווק ובפרסום ובקידום תכנים דרך הרשתות החברתיות ולהתאמן בצילום, עריכה, הגשה והפצה של תוכן דרך סרטונים. בין אם מדובר בשירה שלי או מדובר בעצות בתסריטאות או ביקורת פמינסטית על המדיה הפופלרית דרך המדיה הפופולרית.
חשוב לציין שזה חלק ממחקר ארוך שנים שאני עורכת.
גם בתור תלמידה במגמת תסריטאות, תקשורת, קולנוע וטלוויזיה ובהמשך סטודנטית לקולנוע וטלוויזיה עם התמחות בתסריטאות באוניברסיטה ובהמשך מרצה לתסריטאות ובהמשך סטודנטית לתואר שני במסלול עם תזה על תרבות דיגטלית במכון כהן שהכריח אותי ללמוד היסטוריה, ביולוגיה, פילוסופיה ותרבות ורטוריקה ופמיניזם.
כל הידע הזה שלי מתנקז לעשייה. שהיא לא רק יצירתית ועסק של ממש שהוא הפרנסה העיקרית שלי וחשוב לי לציין את זה. כי לעיתים לקוחות פוטנציאליים רוצים / מבקשים ואף דורשים ממני תוכן או ייעוץ בחינם והאבסורד צועק לשמיים.
התוכן שאני מעלה פה בעמוד, באתר שלי, הסרטונים, הפודקסט – הכול בחינם, עבורכם.
עבורי זה עולה כסף. אני משלמת בזמן, באחסון, במיומנות. משלמת לבעלי מקצוע בין אם מדובר בעורכי סאונד, עורכי וידאו, תרגום, עריכה, מעצבים ועוד ועוד.
אבל זה לא מספיק.
לדבר על כסף זה סופר קריטי עבור נשים. עבור יוצרים. עבור כותבים בפרט.
כי נדמה לכולם שהעבודה שלנו לא שווה כלום. שיש אלף כמונו.
למרות שאנחנו רואים שוב ושוב כמה כתיבה היא כלי מטורף שאומנם לא עולה הרבה לתחזק, אבל המחיר הנפשי, המחיר של הזמן, המחיר שלוקח לאדם להגיע לרמה מקצועית בכתיבה. הוא מטורף לא פחות. מטורף לא פחות גם הזלזול המתמשך
בכמה זמן לוקח להכין הגשה לקול קורא
בכמה זמן לוקח להגיע למצב שיש בכלל מסמך מספיק טוב וקריא לשלוח
במה שנים לוקח להגיע למיומנות גבוהה מספיק בתרגום מחשבות לסיפור
שיוצר רגש, שמניע את הקהל לפעולה.
אני עוסקת בזה לא כי אני מחפשת את הפרנסה בדבר.
אני רואה בעבודה שלי עבודת קודש. באמת עבודת קודש.
למדתי לכתוב ולקרוא כשהייתי בת חמש ומאז אני עוסקת בכתיבה וקריאה ומחקר וניסיון אינסופי להיות טובה יותר, חדה יותר, ברורה יותר. לתקשר בכמה שפחות מילים את האינסוף שיש לי להגיד לעולם.
אז כשאני נתקלת בסדרה כמו "את" או YOU
בתקופה כל כך קריטית, כל כך רגישה עבור נשים
משהו בי עמוק בפנים מקווה למצוא תשובות
הריי תמיד, באמת תמיד, יש חרדה שמישהו אחר יכתוב את הסדרה שאני רוצה לכתוב ובמקביל איזו תשוקה נסתרת שמישהו באמת יעשה את זה. על הנושא הזה כתבתי לא מעט, עשיתי לא מעט סרטונים ואף כתבתי פיצ'ר שלם.
וב-YOU יש לא מעט מהסגנון האישי שלי.
תמות שמרתקות אותי. דמות שהיא כובשת למרות שהיא מלוכלכת נורא.
ועל כן הפרק האחרון שהעליתי לפודקסט הוא בעיניי הפרק הכי חשוב והכי טוב שעשיתי אי פעם ואני מתרגשת על אמת לחלוק אותו עם העולם ואני מקווה שיעורר דיון. איכשהו הדבר הכי מעורר מחלוקת שעשיתי עד היום היה סרטון ביקורת על נועה קירל לטיקטוק. כן. יותר מהסדרה שכתבתי, הייתם מאמינים?
עולם הזוי.
אבל זה העולם בו אני חיה ואותו אני מקווה לשנות.
"היי כמו ממטרה בעולם, מלמלי עד שמתוך מעמקיו של האחר; תצמחי"
כן זה משפט מתוך שיר שלי.
שיהיה לכולנו שבוע טוב,
הפרק כמובן באתר, אני אצרף קישור בתגובה הראשונה
מוזמנים לעשות לפוסט הזה לייק
מוזמנים לעקוב אחרי העמוד
פייסבוק לא מקדם תוכן כי הוא תוכן, רק אם משלמים עבורו
וגם אז, סיכוי לא קטן שיגנבו לכם את האשראי תוך כדי
ואז גם לא תוכלו לשלם לפייסבוק. הייתם מאמינים? עוד סיבה
שקשה לי לתחזק את העמוד הזה.
אבל מה פייסבוק הבעלים של אינסטגרם ושם תפיסת העולם זהה
יוטיוב שייך לגוגל שמאז שהתחיל להתעמק במעקב אחר משתמשים
במקום בקידום מנוע החיפוש הטוב ביותר בעולם, הוא גם לא המנוע חיפוש
הכי טוב בעולם, היום כדי למצוא משהו בגוגל כדאי לחפש במנוע חיפוש אחר.
וטיקטוק, טוב, טיקטוק שייך לסינים ולפי העדויות שעולות
עושה בדיוק מה שהאמריקאים עושים כבר שנים וזה פשוט לרגל
דרך הרגלי הצפייה והעונג שלנו כדי לשלוט בנו.
נזיר חכם אמר פעם
תשלוט במחשבות שלך
מחשבות הופכות למעשים
תשלוט במעשים שלך
מעשים הופכים להרגלים
תשלוט בהרגלים שלך
הרגלים הופכים לגורל.
וכולם היו עסוקים בהאם מחשבים משתלטים עלינו
האם מחשב יכול להחליף בני אדם
ולא עצרו שנייה להבין שזה כבר קרה
אנחנו חושבים כמו מחשב
אנחנו חושבים כמו פוסט בפייסבוק
ציוץ בטוויטר, שאילתת חיפוש.
השימוש בסמרטפון תיכנת את המחשבה שלנו
והיום לא ניתן להשלים מחשבה בלעדיו
האומנם?
נסו את זה השבוע ודווחו לי איך הולך
אם הגעתם למסקנות חדשות או יצירות חדשות
מתוך הניסיון הזה.
שיהיה לנו שבוע טוב.
